הסיפור שלי מתחיל כאן
מתתי לפחות פעמיים בחיי.
רוצה לדעת איך?
היי אתה!
זה הסיפור שלי, יש כל מיני צדדים שלו אבל זאת הגירסא שלי.
פעם, הייתי שמן, חסר ביטחון עצמי, לא היו לי חברים- וזאת בדיוק הסיבה למה החברה הראשונה שלי הייתה רק בגיל 19.
אבל משהו לאורך הדרך שינה את הדרך שבה אני מסתכל על העולם ובזה אני רוצה לשתף אתכם.
אני חושב שתרוויחו המון מהסיפור שלי, אני מקווה שזה יתן לך השראה לעשות את השינוי שאולי רציתם לעשות, או פשוט ללמוד מהטעויות שלי.
בכל מקרה, אני חושב שתהנו ממנו והערך שתקבלו ממנו יהיה עצום. כפי שריצ'ארד דאקינס כתב בספרו: הגן האנוכי- "סימולציות הן מהירות יותר מניסוי וטעייה . תלמד מטעיות של אחרים, ולא תצטרך ללמוד מאלו של עצמך, זה הרבה יותר מהיר והרבה יותר בטוח."
אז אם אתם מוכנים, בואו נתחיל במסע ביחד.
בואו נתחיל מהילדות שלי:
בעבר, דברים לא נראו כל כך טוב, בית או לימודים לא עיניינו אותי, אבל היה דבר אחד שהייתי נפעם לגביו- כדורסל. אהבתי את זה, זה נתן משמעות לחיי, עד עצם היום הזה האמת. אני זוכר כשהייתי ילד קטן והייתי מרוגז על העולם, המשפחה והחברים הייתי הולך למגרש ולקולע עד שידיי כאבו. זה היה שיעור בשבילי: תעל את הכעס למקום טוב יותר- אני משתמש בזה עד עצם היום הזה. הרגשתי כאילו היה מוצא בשבילי, מקום מקלט- המגרש.
הייתי שמן.
החברים שלי היו מציקים לי. הייתי נכנס לצרות וריבים בגלל שרציתי להגן על "הכבוד" שלי.
אני זוכר יום אחד, היו כמה ילדים שחיכו לי אחרי בית הספר כדי להרביץ לי. כל כך פחדתי שאפילו ביקשתי מהמורה שתלווה אותי החוצה כדי שאוכל להתחבא מאחוריה. הייתי מפוחד, זה הרגיש כמו סיוט.
ואז זה הגיע, המוות הראשון שלי כפי שאני קורא לו. הייתי בן 15, הסתובבבתי עם כמה חברים בפסטיבל מקומי, הכל היה בסדר עד שאחד מהם התחיל לקלל אותי, לא ידעתי מה לעשות אז קיללתי אותו בחזרה, ואז הוא ירק עליי והתחלנו לריב מכות. אחרי כמה דקות חשבתי שה נגמר, אבל מסתבר שלא. פתאום הרגשתי כאב בגב, הוא הכה אותי עם קורת עץ. בשלב הזה הייתי יותר מדי מבועת בשביל להכות אותו בחזרה, אז פשוט המשכתי כאילו כלום לא קרה. לאחר מכן הוא זרק גזר על הצוואר שלי, הסתובבתי לאחור, הסתכלתי סביב אבל האימה השתלטה עלי, לא יכלתי להגיב- בליבי ידעי שזה היה הוא. איך הרגשתי באותו רגע? לדעתי זאת הייתה התחושה הכי נוראית שבן אדם יכול להרגיש.
פחד משתק, חוסר אונים מוחלט.
ואז חזרתי הביתה, בכיתי עד שנרדמתי, התעוררתי, בוכה, אובד עצות. המשכתי לשאול את עצמי, מה לעשות? מה עכשיו? זה היה הכל.
אחרי האירוע ההוא התחלתי להתנתק מכל החברים שלי, בגלל שפחדתי שהוא אולי יהיה איתם.
יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר, נמאס לי להיות שמן ושצוחקים עלייף אז עשיתי החלטה, החלטה משנת חיים, החלטתי שמהרגע הזה, אני לא הולך לאכול שום ממתקים או סוכריות- ובדיוק ככה התחלתי לאכול בריא יותר. הייתי בערך בן 16 באותו הזמן, כמובן שלא ידעתי מה בדיוק אני עושה, אבל הייתי נחוש לקבל תוצאה.
עדיין פחדתי לצאת מהבית באותה תקופה. חיפשתי בית ספר חדש, כי שמעתי שכמה מחברים הקודמים שלי התכוונו לעבור לבית ספר בשנה הבאה, הייתי משותק. ואז מצאתי אחד, הוא היה די רחוק מהבית שלי במונחים של ישראל, אבל הייתי מוכן לעשות הכל חוץ מלהתמודד עם הפחדים שלי.
הרגשתי כאילו דברים הולכים ומעט משתפרים, התחלתי להתאמן עם חבר במרתף שלו. זה היה כשגיליתי את האהבה שלי לגוף האנושי, הייתי סקרן לגבי שרירים, כוח- רציתי להיראות חזק ושרירי.
באותו הזמן רציתי שהאנשים החדשים בבית הספר ישימו לב לשינוי שעשיתי, הרגשתי שאני צריך את האישור שלהם.
להיות בבית ספר חדש זאת חוויה מרעננת, התחלה חדשה, אף אחד לא הכיר אותי, והתחלתי ליצור מוניטין חדש. התחלתי להרגיש כמו אחד מ"המקובלים", כמובן שעדיין פחדתי, אבל זאת הייתה התחלה.
התחלתי ללמוד תאטרון בבית הספר, וזה נתן לי המון ביטחון. גיליתי שאני די מיומן על הבמה אז עשיתי כל הופעה אפשרית בבית הספר, כל דבר שהיה קשור לעמידה על הבמה, עשיתי. אהבתי את זה, אהבתי להיות על הבמה, להיות הבחור המגניב הזה, הפופולרי, ההרגשה הזאת של להיות מספיק, מקובל.
בינתיים הציונים שלי השתפרו, עדיין לא בשמיים אבל הרבה יותר טוב. אז, בגיל 17 עשיתי החלטה נוספת, אני הולך להתחייב להיות שחקן הכדורסל הכי טוב שאני יכול להיות.
החלטתי שאני חייב להתאמן על היכולות שלי, הייתי הולך למגרש, לפעמים 3 פעמים ביום, הייתי קולע, מתאמן על מהלכים, מדמיין את עצמי בדיוק כמו קובי בריאנט או מייקל ג'ורדן. חשבתי שאולי אפילו, יום אחד, אני אגיע ל NBA.
חשבתי לעצמי, אם אני אוכל להתשפר בכדורסל, אני יכול גם להתשפר בלימודים. הייתי צריך לאזן את הכל, לא הייתי מרוצה מהציונים שלי אז עשיתי עוד החלטה: אני הולך להשתפר בלימודים. בדרך חזרה מבית הספר קראתי ספרים, בהפסקות הייתי מכין שיעורים, ולאחר מכן הייתי הולך להתאמן בקליעות או שהייתי הולך להתאמן או יוצא לריצה.
התחלתי לחוש את המשמעות של מסירות אמיתית.
התחלתי להיות טוב יותר, חכם יותר, יום אחרי יום.
ובסוף אותה השנה היו לי מבין הציונים הטובים ביותר בבית הספר והייתי מצטיין.
ואז, חשבתי, אם אני יכול להשתפר בלימודים, אני יכול להיות בריא יותר אם רק אחליט. אהבתי את זה. זה הרגיש כמו שינוי אמיתי.
הייתי צריך אתגר חדש. בגיל 18 בשנת 2013, החלטתי לקחת את האימונים לשלב הבא, גיליתי ספורט שנקרא פאוורליפטינג. לא ממש ידעתי מה אני עושה, עשיתי המון טעויות. התחלתי להרגיש כאילו מצאתי את הפינה שלי, אבל עדיין הרגשתי כאילו היה חסר לי משהו, משהו רוחני, משהו גדול יותר.
אז, גיליתי שמדיטציה זה דבר קסום, רק ע"י ישיבה ונשימה ברגשתי הרבה יותר טוב, רגוע, יותר מפוקס והרבה יותר מעניין.
אמרתי לעצמי שאני מתחייב לעשות מדיטציה כל יום עד לשארית חיי. ההחלטה הזאת עדיין בתוקף עד עצם היום הזה.
השינוי של הגוף שלי לאורך השנים 2009- 2016
תמיד רציתי שיהיו לי קוביות בבטן, קוביות שנראות לעין, זה מאז ומעולם היה החלום שלי.
חשבתי שזה יעזור לי להשיג בנות. אבל עדיין לא הרגשתי טוב מספיק, לא הבנתי שבשביל להשיג בחורה, אתה חייב לפעול. עדיין פחדתי לצאת מהבית.
אחרי התקופה הזאת, הייתי צריך משהו חדש, אתגר נוסף, משהו היה חסר. הצבא היה התשובה.
על פי החוק, אני צריך להתגייס לצבא. לא ידעתי הרבה לגבי זה, ידעתי שאני עדיין רוצה להתאמן, ולא ממש רציתי לשרת, אבל פחדתי לשחק עם החוק אז אמרתי נו טוב בוא ננסה.
השירות הצבאי שלי לא היה יפה, לא הבנתי את הצבא, תמיד היו לי קונפליקטים עם החיילים האחרים, אף פעם לא הסתדרתי עם הצבא.
הדבר היחידי שהצבא באמת עזר לי איתו, היה עובדה שהוא עזר לי להבין שאני יכול להתגבר על הפחד שלי, הפחד שלי מלצאת החוצה, לא לישון בבית, בגלל שהייתי חייב- עכשיו הבנתי שזה אפשרי.
אחרי זה, הייתי צריך אתגר אחר, הייתי צריך להיות טוב יותר עם בנות.
נמאס לי, כל כך נמאס לי להיות בבית, פוחד, משותק שאמרתי לעצמי:"עד כאן אופק! סבלת מספיק"
בינתיים, התחלתי לצאת קצת, לא משהו מיוחד, אבל התחלתי להתגבר על הפחד שלי קצת.
ואז, גיליתי קהילה שנקראת "פיקאפ". ראיתי כמה סרטונים משוגעים על בחורים שיוצאים, פוגשים בנות, הולכים איתם הביתה ושוכבים איתן. חשבתי, הלוואי ואני יכולתי לעשות את זה. לדבר עם נשים תמיד היה קשה בשבילי, האמת, שמאז גיל 15 לא נישקתי אף בחורה ולא הייתה לי חברה עד גיל 19- בעצם לא שכבתי עם אף אחת עד אז.
הייתי בן 18 באותה תקופה, חיפשתי תשובות, חשבתי שאם אוכל לגשת לפיקאפ עם אותה מנטליות כפי שניגשתי לאימונים, תזונה ובית ספר, אני אהיה בסדר.
הפעם הראשונה היא תמיד הקשה ביותר, אבל, כפי שג'ו סאלאטון אמר:"כשאתה לא יודע מה לעשות ואתה צריך לעשות משהו קשה, פשוט תקפוץ לתוך זה. בשנייה הבאה שתשים לב, זה יהיה חצי מהדרך מאחורייך."
הפעם הראשונה שניגשתי לבחורה, אלוהים ישמור, זה כנראה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, כל כך הרבה מחסומים לעבור, כל כך פחד שצריך להתגבר עליו. אבל עשיתי את זה, ואחרי זה, הרגשתי נהדר. אם אתם מכירים את התחושה של גשר שנפתח, זה היה בערך ככה, הכל נראה אפשרי מאז אותה נקודה.
התחלתי להשתגע על זה, לדבר עם כל בחורה אפשרית שיכולתי למצוא: בפאב, בצבא, באוטבוס, ברחוב. לאט לאט, היו לי תוצאות טובות יותר, מספרי טלפון, פייסבוק, נשיקות, נגיעות. התחלתי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
המשכתי לעשות את כל זה, בזמן שהייתי פארנויד בקשר לבחור ההוא- שזה דיי מטורף, אם היית פארנויד אתה חושב שהיית מצליח לגשת לבנות ככה?
הייתי באמת שמח באותו הזמן, התחלתי לחוש ברגעים של אושר.
ואז שוב, המוות השני שלי הגיע:
הכרתי מישהי דרך חבר, היא הייתה מאוד מעניינת.
ביקשתי ממנה את המספר טלפון, וקבענו פגישה באותו היום, נפגשנו בחוף הים, וגיליתי שיש לנו כימיה טובה ביחד אז המשכנו לדבר.
באותו הזמן, שלחו אותי לכלא הצבאי על משהו לא נכון שעשיתי. והמשכנו לדבר בזמן הכלא, היא אפילו באה לבקר אותי שם! התחלתי להתאהב בה.
אחרי שיצאתי מהכלא, אחרי 19 יום, באותו היום, הלכנו לחוף שוב פעם לאותו המקום, והסכמנו להיות ביחד.
הייתי בשוק, וואו, החברה הראשונה שלי, לאן אני ממשיך עכשיו?
היה ביננו הסכם שאני אמשיך לעשות פיקאפ והיא תיהיה בסדר עם זה. היינו מאוד דומים, היא הייתה מאוד מסוקרנת מהעולם שלי ואני הייתי משלה.
אבל הרגשתי שבשיל לשמור עליה, אני חייב להתגבר על הפחד שלי מהבחור ההוא, לא ידעתי באמת מה לעשות, היו לי כמה רעיונות אבל ידעתי שבאותו הרגע אני צריך לסיים עם זה, כמה שיותר מהר.
ואז, יום אחד, חזרתי מהצבא וראיתי אותו! הבחור ההוא! הבחור שהיה רודף אותי בחלומות שלי, הבחור שגרם לי כל כך לפחד שהיו לי סיוטים ממנו.
אמרתי לעצמי: מספיק, בוא נתמודד עם הפחד שלי.
אז ניגשתי אליו ואמרתי לו: "היי לך (לחצתי לו את היד) אנחנו צריכים לדבר".
הוא אמר: "כן בטח, מה קורה?"
השנה הייתה 2015, הוא כנראה לא זוכר אותי כל כך.
אמרתי לו: "תראה, זוכר כשזרקת עליי את הגזר?
הוא ענה:"כן.."
אמרתי:" זה עדיין מפיע לי, תראה, או שתתנצל על זה או.." אפילו לא הספקתי לסיים את המשפט כשהוא לחץ לי את היד ועלינו ביחד על אותו האוטבוס כשהוא אמר:"אני מנצל על הכל"
אלוהים אדירים, זה הכל? שאלתי את עצמי, זה כל מה שהייתי צריך לעשות כל הזמן הזה, כל הכאב, הסבל?
כל כך קל, ועדיין לא היו לי את הביצים לעשות את זה במשך המון זמן
רק כשלמדת שאתה יכול לעשות כל כך הרבה, ולהתגבר על הפחדים שלך, רק אז יש לך את האומץ לנקוט פעולה.
אז חזרתי הביתה, התקשרתי לחברה שלי וסיפרתי לה על הרגשות שלי, הרגשתי נפלא. ממש פחדתי לדבר על הנושא הזה עם אנשים, רק שני אנשים בעולם ידעו על זה: המטפלת שלי, שאני חייב לה כל כך הרבה, היא עזרה לי לאורך המסע שלי, וכמעט בחינם- היא מדהימה, ועוד ידידה שהייתי בקשר איתה.
אחרי שסיפרתי לחברה שלי, הרגשתי הרבה יותר טוב, הרגשתי כאילו הפחד הזה כמעט נעלם, זה היה מדהים.
וזה היה המוות השני שלי, זה היה רגע אלוהי אמיתי.
אחרי זה, הכל התחיל להסתדר.
התחלתי להיראות טוב יותר, התוצאות מהאימונים היו ברורים יותר.
התחלתי להשתפר בפאוורליפטינג, בכל יום.
החברה שלי התחילה לקרוא ספרים, לעשות איתי מדיטציות ולהתקרב למטרות שלה.
השפעתי על חיים של אנשים, התחלתי לעשות סרטונים על השינוי שלי, על התהליך שלי ביוטיוב.
וקיבלתי פידבאק מאנשים שקיבלו השראה ממני ושאלו אותי שאלות.
אבל שום דבר לא הכין אותי לזה.
יום אחד, חבה שלי הביאה לי ספר, היא אמרה שהוא שוכב אצלה בבית והיא לא ממש אהבה אותו.
אז אמרתי, למה לא? בוא ננסה.
הספר נקרא : "כוחו של הרגע הזה"
הצבא עדיין היה עיניין.
נכנסתי לכלא עוד כמה פעמים בגלל בעיות.
אחרי שיצאתי, הזמנתי את חברה שלי לנסות את הספור שוב, אז היא ניסתה, והתאהבה בו.
עכשיו יש לנו שני בני אדם בחיפוש אחר המטרות שלהם, חיפוש אחר משמעות ואחר האמת.
מה שאני יכול לומר לכם, זה שאם אתם קוראים את זה עכשיו, אתם יכולים לעשות את השינוי.
אתם לא חייבים ללכת בדרך הקשה, אתם יכולים לחיות את החיים הטובים, זה לא משנה באיזה גיל, מין, מדינה או כל דבר אחר.
כל מה שצריך זאת החלטה, החלטה להיות טוב יותר, בחירה בשינוי.
האתר הזה הוא על כל השיעורים שלמדתי, ובנסוף מידע מעניין ומוטיבציה.
תודה רבה לך על הזמן שלך, עד לפעם הבאה-
אופק אאוט.
